הצורך בהסכם ממון באמצע החיים

מסקנה מקובלת ונפוצה, אם כי לא בהכרח נכונה, היא כי מי שמבקשים לשמור על מצב דברים של הפרדה חלקית או מוחלטת ברכושם, חייבים לכרות הסכם ממון קודם חייהם המשותפים או קודם נישואיהם וקודם סיום חייהם המשותפים או קודם גירושיהם.

רבים, רבים מאד מתעלמים מן העובדה, כי ניתן לכרות הסכם ממון גם במהלך החיים המשותפים או במהלך הנישואים, כדי ליצור מצב דברים של הפרדה חלקית או מוחלטת ברכושם של בני הזוג.
מסקנה זו נובעת מן החשיבה המוטעית, כי הפרדה חלקית או מוחלטת של רכושם של בני הזוג, קשורה קשר בל ינתק ממעמדם של בני הזוג. אמונים על דרך מחשבה מוטעית זו, סבורים רבים, רבים מאד, כי שעה שבני הזוג צברו את רכושם יחד, בהמהלך נישואיהם והם חיים בהרמוניה זו עם זה וזה עם זו, או אפילו אין הם חיים עוד בהרמוניה, כבעבר,הרי איןכל מקום לכריתתו של הסכם ממון.

אין חולק על כך, כי מי שהביאו לחייהם המשותפים, בין שעוגנו הם בקשר של נישואין ובין אם לאו, רכוש משלהם שצברו הם קודם ליצירת הקשר הזוגי ורוצים להמשיך ולשמור רכוש זה לעצמם, במקרה של פרידה או גירושין, חייבים לכרות הסכם ממון אצל נוטריון שיסדיר את ענייני הרכוש שלהם ובידולו של רכושם האישי זה מזו וזו מזה. הדברים נכונים ויפים אף באשר לבני זוג שנפרדו זה מזו וזו מזה, אם בפרידה סתם ואם בגירושין וקודם לפרידה זו רוצים הם להסדיר את ענייני הרכוש שלהם ולחלקו ביניהם.
גם במצב דברים שכזה, הרי אין מכשיר משפטי מתאים ויעיל יותר מהסכם ממון. השאלה הנשאלת מה תועיל כריתתו של הסכם ממון לבני הזוג החיים בהרמוניה או אפילו שאינם חיים עוד בהרמוניה, כבעבר, באמצע חייהם גם אם אביב חייהם, חלף, עבר לו.

מתברר ומסתבר, כי כריתתו של הסכם ממון בין בני זוג, באמצע חייהם חיונית ביותר במקרים רבים. לא אחת נוצרת מציאות דברים, במהלך חיי נישואין או במהלך החיים המשותפים, כי בן זוג אחר מביא לקופה המשותפת שמנהלים בני הזוג, כספים רבים יותר ממישנהו.

כל עוד מוכנים בני הזוג לנהוג מנהג של שוויוניות בהכנסותיהם המשותפת, הגם שאחד מהם מביא לקופה המשותפת סכומים העולים על זה שמביא האחר, הרי הכל שפיר. שעה שאין בן הזוג מוכן כי מי שעימו או עמה נחלקים החיים המשותפים יקבל מעבר לחלק המגיע לו, להרגשתו ב”עוגה” המשותפת אזי נוצר הצורך בהסכם ממון, גם במהלך הנישואין או החיים המשותפים, שכן ללא קיומו של הסכם ממון שכזה, במקרה של היפרדות בני הזוג זה מזו וזו מזה, בהפרדות רגילה או בזו הכרוכה בגירושין, הרי יכול בן הזוג שהביא לחיים המשותפים רכוש פחות מחברו או מחברו, לטעון למחצית מרכוש זה, הגם שהוא הביא לחיים המשותפים רכוש ששוויו נופל ממחצית רכוש זה.

מצב דברים אחר יכול להיווצר, שעה שבן זוג אחד מתחיל או תחילה עסק משלו או משלה או שעסק קיים נקלע לקשיים כספיים ובן הזוג האחר אינו רוצה למצוא עצמו במצב דברים כי הדירה המשותפת או רכוש משותף אחר ייפול טרף לידיהם של מי מנושיו של אחד מבני הזוג.

הסכם ממון בין בני הזוג המסדיר הפרדה רכושית בין בני הזוג, יכול למנוע מציאות לפיה יעוקל רכוש הנחשב, באופן מסורתי, כרכוש משותף בהשל חובותיו של בן הזוג האחר, בידי נושיו, כמו דירת המגורים המשמשת למגוריהם של בני הזוג.רישומה של דירת בני הזוג על שם אחד מבני הזוג, לאחר שבוצעה העברה ללא תמורה מבן זוג אחד למישנהו ועיגון העברה זו בהסכם ממון, תוך מתן הסבר משפטי ועיגון נכון להעברה רכושית זו, תמנע עיקולה של דירה זו ולאחר מכן את מכירתה, בהליכי הוצאה לפועל, בידי נושיו של בן הזוג האחר.

לא באתי ברשימתי זו להקיף את מכלול המקרים והאפשרויות בהם יש צורך של ממש בכריתתו של הסכם ממון בין בני זו גם במהלך ובאמצע חייהם המשותפים, בין אם נשואים הם זו לזה וזה לזו ובין אם לאו. מטרתה של רשימה זו הינה להצביע על דוגמאות מספר, היכולות לשפןך אור על הצורך בכריתתו של הסכם ממון באמצע החיים של בני זוג ולאו דווקא קודם חיים משותפים אלה, או לקראת פרידה וגירושין.
כפי שאומר הפתגם: “הדבר היחיד הבטוח בחיים הוא המוות. כל השאר הוא על תנאי”. מובטחני ובטוחני, כי מציאות החיים המורכבת והתהווה, השונה מאדם אחד למישנהו תיצור מקרים והזדמנויות נוספות בהם יווצר צורך בכריתתו של הסכם ממון באמצע ובמהלך החיים המשותפים – מקרים והזדמנויות שלא עלו אפילו בדמיוני, בעת כתיבתה של רשימה זו.השאלה הנשאלית הינה מדוע.